<h1>ראבי"ה סימן תתקל"ז</h1>
<h2>דף מח.</h2>
סבר לה כאבא אלעזר בן גימל דתניא ונחשב לכם וכו' מה תרומה גדולה וכו' (בכורות נ"ח ב' וש"נ). תימא מהיכא קים ליה בתרומה גדולה אומד ומחשבה טפי (מתרומה ומעשר) [מתרומת מעשר] אי מונחשב, הא עיקר קרא ופירושה (בתרומה ומעשר) [בתרומת מעשר] כתיבא. ודוחק לומר דאומד פשיטא ליה בתרומה גדולה משום דחיטה אחת וכו' (חולין קל"ז ב' וש"נ) ואגב אומד נקט מחשבה, דהוא גופ' מנלן דחיטה אחת פוטרת את הכרי אי לאו מונחשב. ותו דבירושלמי דתרומות (פ"א ה"ד) יליף לתרווייהו אומד ומחשבה מונחשב. ודוק ותשכח. אלא נראין הדברים דודאי מונחשב יליף. וכמו שהסביר רש"י הדבר אע"ג דבתרומת מעשר כת' בהן דכתיב מעשר מן המעשר, מסתברא לאוקמי בתרומה גדולה. ודכוות' מוקמי' והרמותם ממנו מן המוקף, בתרומה גדולה, בירושלמי (רפ"ב דתרומות) אע"ג דבתר[ומת] מעשר כתי'. וכמה משנ[י]ות שנינו דתרומת מעשר נוטלין שלא מן המוקף. והך מחשבה מיירי בדיבור כדנפרש לקמן. ומחשבה דקדשים יש להסתפק. ויש ראיות בזה ובזה. ולא נאריך בזה. ואי קשיא דמשמע דאומד ומחשבה לאו חדא נינהו, ובסוף פ"ק דביצה (י"ג א') גבי כותש ומחשב(ה) משמע דאומד ומחשבה חד הוא דפריך להו אהדדי. תריץ היכא דלא איירי אלא בחד מינייהו ליכא קפידא בלשון אומד, דמחשבה בעי למימר, אבל היכא דמזכיר תרווייהו צריך לפלוגי. ובירושלמי (תרומות פ"א ה"ד) פריך מתני' אהדדי. דתנן בפ"ק דתרומות (מ"ז) אין תורמין לא במידה ולא במשקל ולא במניין. ובפ"ד דתרומות (מ"ו) תנן המונה משובח והמודד משובח הימנו והשוקל משובח משלשתן. ומוקי לה חד בתרומה גדולה וחד בתרומת מעשר וכת"ק דאלעזר בן גימל דלא מקיש, דאילו (לדירה) [לדידיה] הא איתקשו להדדי. והא דתנן במסכת' אבות (פ"א מט"ז) אל תרבה לעשר אומדות, ותנן (ערובין נ' א' וש"נ) המרבה במעשרות וכו', ושני תרומה כולהו כת"ק דאבא אלעזר בן גימל. וכן משמע בפרק כל המנחות באות מצה (נ"ד ב') גבי תורמין תאנים על הגרוגרות במניין וכו' עד הוה ליה מרבה במעשרות וכו' ומשני בתרומת מעשר וכאבא אלעזר. ומיהו אבא אלעזר לא דבר בהיקש דתרומה ותרומ' מעשר, אבל ר' יוסי ב"ר יהודה דסבר כוותיה בפרק בתרא דבכורות (נ"ח ב') מקיש אכתי טפי. והיינו דלא מייתי בבכורות ובפרק כל הגט (ל' ב') בחד לישנא ובפ"ק דביצה (י"ג ב') ודוק ותשכח. וההיא דמנחות (איכא) הוה מצי לאוקמי אפילו במעשר וכר' יוסי ב"ר יהודה דבכורות. אלא דלישנא דתורמין משמע דבתרומת מעשר מיירי, דלא קתני מעשרין. ואי קשיא היכי מקיש בבכורות (נ"ט א') (תן) מעשר בהמתך למעשר דגן ומעשר ותרומה איתקשו, הא קיימא לן בפרק איזהו מקומן (מ"ט ב') דאין למידין למד מלמד בקדשים. וא"ת מעשר דגן חולין הוא, תינח למאן דאמר בתר מלמד אזלינן אלא למ"ד בתר למד אזלינן מאי איכא למימר. ויש לומר דמעשר דגן לאו (דהא הקיש) [היקש] הוא [דהא] איקרי תרומה, ותרומת מעשר נמי לאו היקש גמור הוא דכל שכן אקרי תרומה, אלא כלומר (ככל) [בכל] תרומה דיבר הכתוב ומעשר בהמה ומעשר דגן חד היקש הוא. ומיהו כסבור אני דפירוש בתר למד אזלינן, אף בתר למד ולא למעט המלמד. ולפי זה אין קשה כלום. וצ"ע. ונראין הדברים דמחשבה לא הוי נותן עיניו בצד זה (ועיניו בצד אחר) ואוכל בצד אחד. דהא רבנן נמי מודו בתרומה גדולה, ואי הוי תרומה כי האי גוונא אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט ואין צריך לומר בשבת (ביצה ל"ו ב'), הא אמרינן בפרק נוטל אדם (קמ"ב א') גבי מעלין את המדומע וכו' והא קא מתקן, פי' בשבת, ומשני במסקנא כיון דאיפשר בנותן עיניו וכו' אפילו כי מגבה ליה לא הוי מתקן. הילכך על כורחין הך מחשבה דתרומת דאורייתא היינו שמפרש ממש ואינו קורא שם אלא בלבו. הילכך אין מגביהין. ולא שריא בנותן עיניו בצד זה אלא במדומע והיא מדרבנן, כדאיתא בנידה (מ"ז א') ובפרק הניזקין (נ"ג ב'), והקילו בה. ולהכי נקט ר' יהודה מעלין את המדומע. ובפ"ק דשחיטת חולין (ו' ב') העיד ר' שמעון בן זירוז על ר' מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן וכו' ודילמא נותן עיניו וכו'. ובפ"ק דביצה (ט' א') ובפרק עד כמה במסכת בכורות (כ"ז א') גרסינן תרומת חוץ לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש דסמכינן אנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. וכולהו עיקרן דרבנן. אבל גבי דמאי אע"ג דרוב עמי הארץ מעשרין הן [שבת כ"ג ע"א], מיהו משום דשלח רבן יוחנן וכו' [יומא ט' ע"א] החמירו משום ספיקא דמעשר ותרומה דאורייתא ולכך החמיר. ואין מעשרין דמאי בשבת ולא שרינן אפילו בנותן עיניו וכו' דתנן בפרק במה מדליקין (ל"ד א') ספק חשיכה וכו' מעשרין את הדמאי, הא וודאי חשיכה אין מעשרין הדמאי. ומיהא מתרץ דלא קאמר (שם) הטבלתם את הכלים כדקאמר עשרתם עירבתם, אלא משום דטבילה אפשר למחר ע"י הערמה כדאיתא בפ"ק דביצה (י"ח א') אבל מעשר אי איפשר אפילו בנותן עיניו וכו' ולא בהגבהה. וכן עירוב. ותנן בפרק בתרא דדמאי (מ"ה) היו לו תאינים של טבל וכו'. וכמה מקומות משמע התם דאין מתקנין דמאי בשבת. ובפרק בהמה המקשה הלכה בן פקועה (ע"ה ב') במילתיה דר' שמעון שזורי משמע נמי הכי. וטעמא כדפרישית. כן קיבלתי מרבותיי וכן דעתי נוטה. אבי העזרי.
